שוב נפגשנו לפגישה עסקית. ושוב בהפסקה שוחחנו על הילדים. הפעם שוחחנו על אהבתינו העזה לילדינו. אחת הקולגות סיפרה שהיא כל הזמן אומרת לילדיה, שעד שלא יהיו להם ילדים משלהם, הם לעולם לא יבינו אהבה לילד מהי. ועד כמה היא חזקה. שאר הנוכחים הסכימו איתה, ואף הוסיפו תיאורים המפליגים בשבחה של האהבה לילדינו.
ואני... למשמע הדברים התכווצתי. בעקבות הרגשות שליוו אותי לאחר הלידות, ובעקבות פגישותיי הרבות עם הורים לתינוקות, השיחה קצת צרמה לי. לא כי אני לא מסכימה עם הנאמר. דווקא הזדהיתי. גם אני אוהבת את ילדיי אהבה עזה, מהסוג שאני לא חשה כלפי אף אדם אחר. אך אילו רגשות שלא נולדו מייד עם הלידה, אלא התפתחו עם הזמן.
מה שצרם לי הוא השיח הציבורי, הנורמות והציפיות שמייד עם הולדת התינוק, הוריו מייד יתאהבו בו.
צרם לי, כי ליוויתי הורים רבים, שלא חשו שהם מאוהבים או אפילו אוהבים או שבכלל פיתחו רגשות כלשהם לתינוק שלהם. אותם הורים שחושבים שמשהו אצלם לא בסדר, כי את הילד שלך חייבים לאהוב ומייד.
אם עוצרים רגע לחשוב וסוקרים את כל מערכות היחסים שהיו לנו עד כה. אנשים שאנו אוהבים היום, האם התאהבנו בם מייד? כמה פעמים חווינו בחיינו אהבה ממבט ראשון? אהבה אמיתית מהלב, ולא "הידלקות".
אני מניחה שרובינו נענה: מספר השואף לאפס.
מערכת הרגשות שלנו אינה עובדת בצורה אוטומטית. כבני אנוש אנו מפתחים את הרגשות שלנו. זהו תהליך. וכך גם עם ילדינו. לא נכון יהיה אם נצפה מהורה שנולד לו תינוק, שמייד יאהב אותו. ועוד יותר לא נכון יהיה להביע ציפייה זו במילים או בכל צורה אחרת. כי בעשותינו זאת, רק נגרום לאותו הורה תחושות לא טובות ודיעות שליליות על עצמו כהורה.
