אני רואה אותך שכמעט ולא ישנת הלילה.
אני רואה כמה שאת עייפה.
אני רואה כמה שאת מוטרדת. אולי בדיוק חזרת מטיפת חלב, ושמעת שהתינוק שלך לא מתפתח בהתאם לציפיות.
אולי שוב רבת עם בן/ בת הזוג שלך. אוף, כמה שאף אחד לא מבין אותך.
אני רואה אותך מתגעגעת לחיים שהיו לך לפני.
אני רואה את כל השאלות שיש לך. וגם את החרדות.
אני רואה כמה שאת משתוקקת לחברה של מישהו מבוגר. עדיף מישהי כמוך, שיש לה תינוק.
אני רואה כמה שאת מקנאה בחברות שלך, שעכשיו נמצאות בעבודה. או בנופש. או עושות משהו בלי תינוק על הידיים.
אני רואה כמה שאת מתוסכלת. התינוק שלך בוכה, ואת לא מבינה למה ומה לעשות.
אני רואה אותך עם תינוק ביד אחת, והיד השנייה דוחפת עגלה כבדה.
אני רואה שאת צריכה להגיע לקומה גבוהה בבניין, אבל המעלית מקולקלת. ולעלות עם תינוק ועגלה זו אינה אפשרות.
אני רואה כמה שאת עצובה. כמה שאת בודדה. כמה שאת רוצה לישון עכשיו.
אני רואה את כל זה, אבל אני לא אומרת לך. כי ברור לי שתעני: אני? מה פתאום! אצלי הכל בסדר. אני מתמודדת נהדר. לא צריכה אף אחד.
