לפני כשלושה שבועות, בתי בת השבע, שברה את רגלה. לאחר שגיבסו אותה, הרופא הורה שאסור לה לדרוך.
האירוע עצר את מהלך חיי השגרתיים, וחייב אותי להסתגלות והתארגנות שונה. כיוון שכרגע, אני משמשת לה רגליים.
איני הולכת לעבודה. אני נמצאת איתה כל היום בבית. אנחנו כמעט ולא יוצאות. בימים הראשונים הייתי נושאת אותה על ידיי לכל מקום בבית (מזל שהיא שוקלת רק 25 קילו!), וכמובן שכל היום שלי סביבה: מגישה, לוקחת, מביאה, מלבישה, שוב מביאה ושוב לוקחת, יושבת איתה על שיעורים, מארחת את כל החברים והמשפחה שבאים לבקר אותה. וכן הלאה.
מאז שזה קרה, מתקשרים אליה כל הזמן לדרוש בשלומה. אני מודה ושמחה על כך, כיוון שכל תשומת הלב הזו מאד מעודדת את רוחה.
היום קרה משהו שונה. לאחר שאני במצב הזה כבר קרוב לשלושה שבועות.
היום התקשרה מכרה וכמובן דרשה בשלומה של בתי. עדכנתי אותה בקיצור.
התפנית הייתה, שמייד לאחר מכן היא שאלה: ואת, מה שלומך את?
וואו! לזה לא ציפיתי. כל כך התרגלתי להיות עסוקה בבתי, וכל כך התרגלתי שכולם דורשים בשלומה, שפתאום הבנתי שמאז שזה קרה, לא דרשו בשלומי. כמעט ולא התעניינו איך אני מסתדרת. מה קורה איתי. איפה קשה לי והאם אני זקוקה לעזרה.
התחושה הזו העיפה אותי אחורה. לחופשת הלידה. בדיוק כך זה היה אז. כל החיים שלי התנהלו סביב התינוקת, וגם כל הסובבים אותי התעניינו בה. רק בה. הרגשתי שנשכחתי.
אז מי שרוצה, מוזמן לענות לי על השאלות: מה שלומך? מה נשמע איתך? מה קורה לך? איפה קשה? איפה קל? איזו עזרה היית רוצה לקבל? או כל דבר אחר שרוצה לספר.
מבטיחה לקרוא.
