בחודשים הראשונים לאחר הולדת בתי, הרגשתי שנעלמתי. גם תחושה פנימית שלי שאני כבר איני מי שאני, אלא "אמא של.." וכל ההווייה שלי היא עבור מישהו אחר. וגם תחושה שקיבלתי מהסובבים אותי, שאני כאדם אינדבדואלי, כבר לא קיימת.
באחד מאותם ימים, הלכתי לבדי ברחוב ונעצרתי לפני מעבר חציה. נהג שנסע שם, עצר ונתן לי זכות קדימה. כל כך התרגשתי!!! אפילו זלגו לי דמעות. כל מה שעבר לי בראש זה שמישהו רואה אותי. מישהו הכיר בקיומי. אפילו שאני לבד, ללא תינוק.
אני בטוחה ששבריר שניה לאחר מכן, מבחינת אותו נהג כבר לא הייתי קיימת. האירוע היה מבחינתו חולף. חלק מנהיגה אוטומטית. משהו שהוא לא נותן עליו את הדעת בדרך כלל.
לעומת זאת אצלי, אותו נהג הטביע בחיי חותם כל כך גדול, שארבע שנים אחרי אני עדיין זוכרת אותו, ועדיין מתרגשת כשנזכרת בו.
לא תמיד תדעו עד כמה ג'סטה אחת קטנה מצדכם, השאירה חותם בחייו של מישהו אחר.
קיימים מצבים בחיים בהם אנו חשים רגשות שליליים. אפילו עד כדי תחושה של חוסר ערך. אצל אשה לאחר לידה, קיים סיכוי גבוה לתחושה זו. כשאתם נתקלים באמא לתינוק ויש לכם את האפשרות, עיצרו רגע. חייכו אליה. שאלו לשלומה. בררו האם אכלה היום, האם ישנה, האם היא מצליחה גם לנשום מדי פעם. אם הסיטואציה מצריכה, הציעו לה עזרה. תראו לה שהיא חשובה. שהיא נחשבת. שהיא קיימת. היא - לעולם תהיה אסירת תודה לכם על כך.
