הכל התחיל כשהתעוררתי בבוקר, אחרי עשר שעות שינה. הבנתי שהתינוק שלי ישן 10 שעות ברציפות. במשך כל היום הוא היה רגוע. שיחק עם עצמו. מדי שעתיים נרדם לשעה וחצי. אני התפניתי לבצע את כל המטלות שהצטברו, ונשאר לי המון זמן פנוי לעצמי.
בעלי חזר מהעבודה מוקדם. "מעכשיו אני אהיה עם התינוק!" הוא הכריז. "את עבדת מספיק קשה היום: חיתלת, האכלת, הרדמת, ניקית, סידרת.. רק מעייף אותי לחשוב מה עוד עשית. לכי תהני לך". כך אמר.
אז נפגשתי עם חברות וקשקשנו על הא ודא. רק לא על תינוקות. צחקנו ונהננו.
בערב, אמי הגיעה לביקור. היא הציעה שהיא תישאר עם התינוק, ובעלי ואני נצא לדייט. וכך היה. שנינו לבד. נהנים מכל רגע. הוא כל כך מעריך אותי על הטיפול המסור שלי בתינוק. אני ממש אשת חיל בעיניו. הוא שמח שבחר בי להיות אם לילדיו.
חזרנו הבייתה. המשכנו את הערב הרומנטי שלנו. עד ששמעתי את הבייבי שלי בוכה.
ואז התעוררתי...
קוראים לזה פנטזיה. לפני שנולד לנו תינוק, יש לנו נטייה לדמיין כיצד יראו חיינו איתו. בדרך כלל אנו שוגים בדמיונות מאד ורודים. על התינוק, עלינו כהורים. על בן הזוג כהורה. העזרה שנקבל מהמשפחה. וכן הלאה.
בפועל, לאחר הלידה אנו נזרקים למציאות שונה לגמרי מהפנטזיה שלנו. למעשה, אנו מאוכזבים שהדברים להם ציפינו לא התממשו. האכזבה מעוררת רגשות קשים גם כלפי עצמינו וגם כלפי הסביבה. מדובר ברגשות שרובינו חווים. הם נורמליים.
רגשות אלו יתרככו לאחר שנקבל את העובדה שהמציאות שלנו השתנתה ושאנחנו לא יכולים לצפות את העתיד לבוא. בטח לא כשמגדלים תינוק.
דבר נוסף שכדאי לעשות הוא, תיאום ציפיות עם הסובבים אותנו: בן הזוג, הורינו, משפחה, חברים וכל מי שיש לנו ציפיות כלפיו. כך הם יבינו למה בדיוק אנו מצפים מהם, ואנו נבין באמת למה בדיוק לצפות מהם.
