כל שנה כשפסח מתקרב אני נזכרת בפסח הראשון ש"חגגתי" כאמא. בתי הבכורה הייתה בת מספר חודשים. מסביב נשמעו הרבה קולות המדברים על יציאה מעבדות לחירות. "עבדים היינו..." נשמע מכל פינה.
ואני, שניסיתי בכל יכולתי להסתכל בהומור על המצב חשבתי לעצמי שרק אני יצאתי מחירות לעבדות.
לפני שנולדה בתי הבכורה הייתי אדון לעצמי. אני ניהלתי את הלו"ז שלי. אני החלטתי לאן ומתי ללכת. מה ומתי לעשות. כשהייתי רעבה - אכלתי. כשרציתי להתרחץ - התרחצתי. כשהייתי עייפה - שכבתי לישון. כשרציתי ללכת לעבודה - הלכתי. כשלא רציתי - לפעמים לא הלכתי.
כשהפכתי לאמא הכל השתנה. פתאום נהייתה לי מנהלת שהיא לא אני. תינוקת בת יומה התחילה לנהל אותי ואת החיים שלי. התחלתי להרגיש משועבדת.
התינוקת היא זו שקובעת את הלו"ז. היא זו שקובעת לאן נלך ואם בכלל. היא מחליטה מתי יהיה לי פנאי לאכול, להתרחץ ואפילו סתם לנוח. שלא לדבר על לישון...והעבודה איתה לעולם לא הסתיימה. לא היה יום בו יכלתי להחליט "היום לא אלך לעבודה".
בסופו של דבר הילדים גדלו, נהיו יותר ויותר עצמאים, אני חזרתי לעבודה ולעצמי. אך עד היום איני שוכחת את התחושות שליוו אותי אז.
ובנימה זו, מאחלת לכולכם חג פסח שמח!
