פגישתנו כמעט הגיעה לסיומה. לאחר ששוחחנו על: הנקה והאכלה מבקבוק, הקניית הרגלי שינה, חיסונים, יציאה מהבית ועוד נושאים שמעסיקים אמא לתינוק בן חודש. לאחר שגזרנו לו ציפורניים ביחד בפעם הראשונה. לאחר שהדגמתי לה את ההבדל בין מגע עדין ומגע עמוק והתנוחות המומלצות להרגעת התינוק... בצבץ חיוך בין שפתיה.
"את יודעת?" היא אמרה במבוכה: "אני חשה שאני זקוקה לעזרה, אבל מאד קשה לי לבקש עזרה".
פיתחנו קצת את הנושא.
היא אמרה שמאז שהיא זוכרת את עצמה, היא מאד עצמאית. תמיד הסתדרה לבד. מעולם לא ביקשה עזרה. גם לא מהקרובים לה ביותר.
שאלתי אם הקרובים לה לא מציעים עזרה. היא אמרה שחלקם מציעים והיא עונה שהיא מסתדרת.
שאלתי אותה אם מעולם לא טעתה בדרך ופנתה לעזרה, אם מעולם לא הייתה זקוקה לקנות מוצר שהיה על מדף גבוה מדי ופנתה לעזרה, האם לא פנתה לעזרה במסגרת עבודתה, האם לא פנתה לעזרה עבור אחרים.
המשכנו לשוחח ועשיתי ככל שביכולתי להשאיר אותה עם הרגשה טובה.
מאז אני חושבת עליה. פגשתי המון נשים לאחר לידה. רובן ככולן מתקשות לבקש עזרה. וכן, גם אני כזו.
מדוע בעצם? חלקינו חוששות להיתפס כחלשות, חלקינו חשות שפניה לעזרה גורמת לנו לתפוס עצמינו כחלשות, חלקינו לא רוצות להרגיש חייבות למישהו, חלקינו חוששות שהעזרה תגיע בליווי אנרגיה לא נעימה או ביקורת. כל אחת מסיבתה היא.
גידול וטיפול בתינוק מצריך עזרה. זה כמעט בלתי אפשרי ומאד קשה לטפל בו לבד. ולפעמים העזרה היחידה לה זקוקים היא הקשבה. לא יותר. לפעמים בסך הכל זקוקים לשמוע שאני הורה טוב ואני מתפקדת מעולה. לפעמים בסך הכל זקוקים לחצי שעה של שינה. כשלא מקבלים את הדברים להם אנו כל כך זקוקים, נוצרת מציאות לא קלה בכלל.
אני מאמינה שאין הורה שלא מבין שהורה לתינוק זקוק להמון עזרה. אני מאמינה שלבקש עזרה זה מעשה אמיץ ולא מעיד על חולשה כלל. אני מאמינה שכמו שצריך לישון, לאכול, להתרחץ אז צריך גם להיעזר. זה צורך ולא מותרות.
מקווה שעזרתי...
