זמן קצר לאחר שנולדה בתי, יצאתי עם בעלי לדייט.
"צאי לדייט עם בעלך. את זקוקה לזה. אל תזניחי את הזוגיות. תשקיעי בבעלך. צאי זה יעשה לך טוב. תתאווררו, מגיע לכם זמן איכות ביחד". אמרו המון קולות סביבי. קולות של אנשים שאוהבים אותי.
בחוסר חשק מוחלט, עם גופי שנראה זוועה ועם העייפות הנוראית שהפכה לי לבת לווייה צמודה, עם בטריה מרוקנת ודבר שלא נותר לי להעניק, יצאתי לדייט.
האם נהנתי? ממש לא!
כל מה שרציתי זה לחזור הבייתה ולישון. לישון לבד, לישון מכורבלים - העיקר לישון. אם לפני השינה נוכל לנהל שיחה מלב אל לב, שיחה שקטה בארבע עיניים - מה טוב. אני אספר לו כמה קשה לי והוא ינחם. שיחה שבהחלט לא ניתן לנהל בחוץ.
בנוסף, הייתי טרודה במחשבות על התינוקת שלי: האם היא רגועה, האם היא מצליחה להרדם, ואם היא ממש זקוקה לי עכשיו. כאלה...
אבל כולם סביבי אמרו שצריך, אז המשכתי בדייט.
ולמה אני מספרת לכן את זה?
כשנולד תינוק אנחנו מתחילות להיות מוקפות בהמון "רעשי רקע". עצות של מכרים וגם כאלו שלא ממש מכירים אותנו. גם אם ביקשנו וגם אם לא ביקשנו. אנחנו קוראות מאמרים בספרים, באינטרנט. קוראות בקבוצות ובפורומים. וכל מה שאומרים וכל מה שכתוב נכון.
השאלה - נכון למי? התשובה - נכון למי שאמר או כתב.
זה לא בהכרח נכון לי.
נשים רבות לאחר לידה, מפסיקות להקשיב לקול הפנימי שלהן. אותו קול מנחה שאומר ומייעץ, מה נכון לי. מה יעשה לי טוב. הקשבה לאחרים ולא לעצמי, מגביר את רמת התסכול ואיבוד הזהות.
כשאת מרגישה שאת מוקפת ברעשים, וקשה לך לשמוע את עצמך, קחי לך כמה דקות של שקט. חשבי עם עצמך מה נכון לך. מה את רוצה. הקול הפנימי תמיד שם בשבילך.
