כשיש תינוק בבית, הטיפול בו הוא עשייה שלא נראית לעין. עשייה שלא ניתן למדוד ולכמת.
כל כך התרגלנו למדוד את העשייה שלנו, שכל מה שאנו רואות זה את: הכלים בכיור, הכביסה המצטברת, נקיון הבית שהוזנח, העציצים שלא הושקו.
ואז אנו שואלות את עצמינו: מה עשינו כל היום? שאלה שגוררת המון ביקורת עצמית ושיח פנימי בו אנו אומרות לעצמינו שאנחנו מפונקות, עצלניות, חסרות אונים ועוד כל מיני "מחמאות" בסגנון.
כשאנו שומעות קולות אמיתיים מהסביבה: מה עשית כל היום? איך לא הספקת? מה כבר יש לעשות עם תינוק? וכן הלאה, ההלקאה העצמית רק מתחזקת.
אז מה עשית כל היום?
היית אמא! טיפלת בתינוק! למעשה עשית את אחד הדברים החשובים בחייך. גידלת את התינוק שלך.
האכלת, חיתלת, ניקית, רחצת, החלפת בגדים, הרגעת, הרדמת, שימשת כמיטה, שימשת כצוות הווי ובידור, קבעת תור, חיפשת מידע, חקרת, בדקת, להמשיך?!
וכל זה אחרי לילות וימים ללא שינה רציפה, אולי גם ללא תזונה מספיקה.
ונכון, אי אפשר למדוד את זה. אי אפשר לראות את זה. בדרך כלל גם קשה מאד להעריך את זה. בטח שלא לתת לך ציון. על אחת כמה וכמה כשלא קיים תגמול נראה לעין.
אז מה עשית היום? היית אמא!
