האמא שאני

השבוע, בתי בת השש הוזמנה למסיבת יום הולדת בעיר אחרת. במקביל, לבני בן הארבע וחצי התקיים חוג.

בשעות אלה בעלי עדיין נמצא בעבודה, וספציפית באותו יום, לא התאפשר לו לצאת מוקדם.

התחלתי להתלבט. משום גילם הצעיר, הם לא ילכו לבד, אלא בליווי. הבנתי שמישהו מהם יאלץ לוותר. היא על המסיבה, או הוא על החוג.

כששיתפתי חברות בהתלבטות שלי, תגובותיהן לא אחרו לבוא:

שלחי את בתך עם הורה אחר. מה הבעיה?

השאירי אותו לבד בחוג. מה כבר יקרה?

יוווווו איזו אמא חרדתית את

יאללה שחררי

את חייבת ללמוד לשחרר את הילדים

כאלה...

אני בתגובתי האוטומטית, מייד התחלתי לחשוב עם מי אוכל לשלוח את בתי, או איך להשאיר את בני לבד בחוג. הרי אני חרדתית וחייבת לשחרר.

בשלב הבא, לקחתי נשימה וחשבתי על הכל מחדש. הבנתי שאם אשלח את בתי עם הורה אחר, לעיר אחרת למסיבה במקום זר - לא אהיה שקטה ומוחי יהיה עסוק בדאגה לה. לכן מבחינתי זו אינה אפשרות. אני אקח אותה ואשאר איתה שם.

גם לשלוח את בני לבד לחוג, מבחינתי זו אינה אפשרות. כיוון שאז אדאג לו.

מה שעשיתי בסופו של דבר, לא ממש משנה.

מה שמשנה הן התגובות שקיבלתי, וה"רעש" שהן עשו לי, עד כדי שלא שמעתי את עצמי. התחלתי לפעול כפי שייעצו לי חברותיי, ולא כפי שייעץ לי לבי, או האני הפנימי שלי.

מה שמשנה הוא שהתחלתי לחשוב שאני אמא חרדתית, ואני לא משחררת. אני חייבת ללמוד לשחרר.

האם אני אמא חרדתית? אולי כן ואולי לא. האם אני צריכה ללמוד לשחרר? אולי כן ואולי לא. מה שבטוח שאם כן, זה לא משהו שישתנה אצלי באחר צהריים אחד. אם אחליט שכן, יש צורך בתהליך עמוק יותר.

בכל מקרה, זוהי האמא שאני כרגע. זה מה יש.

בתקופה שלאחר הלידה, זוהי סיטואציה שנתקלים בה המון. יש כל כך הרבה רעש סביבנו. המון עצות והנחיות שאנחנו מקבלים, ולפעמים אף ממהרים לפעול לפיהם, במקום לפעול על סמך הקול הפנימי שלנו. ואז גם נוצרות תחושות לא נעימות.

(ורק למי שמסוקרן מה עשיתי בסוף: החלטתי שנלך למסיבה. רק בגלל שזו חווייה חד פעמית, וחוג יש כל שבוע. שלושתינו מאד נהנינו).